<h1>תשובות בעלי התוספות סימן מ"ו — תשובת רבינו יהודה</h1>
<h2>דף ז:</h2>
צור תעודה, אוצר כלי חמדה מורי הרב ר' יהודה, הורני על אחד שאמר בקהל והזכיר שם של ד' אותיות כדקרינן ליה בחומש. וכך היתה לשונו, השם, והזכירו בפה מלא, ואל רחום וחנון יעזור לי שכל מי שעשה לי שלא כדין שיבא לו כך וכך. וכששמעתי אז אמרתי בלחש תהא בנידוי, לאפוקי נפשאי מהא דגרסינן פ"ק דנדרים [ז' ע"ב], השומע הזכרה מפי חבירו חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא יהא בנידוי. ועוד גרסינן התם אמר רבא ההיא איתתא דאפיקא הזכרת השם מפומה קמי דרב הונא, שמעה ושמתה. עתה הורני אם יש לנהוג בו נידוי בפרהסיא עד שייטיב לצורינו כאשר נראה לך מ"ו, כדגרסינן פ"ק דקידושין [כ"ח ע"א] הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי. וכתב רב שלום גאון וזה לשונו וצריך להפרישו מעדת ישראל עד שיפייסנו או עד שיקבל עליו מלקות, ומתירין לו נידויו. עכ"ל הגאון. אלא דאפילו גבי אדם צריך לפרסמו עד שיפייסנו או עד שייטיב לו, כ"ש וכ"ש על אחת כמה וכמה נגד כבוד צורנו י"ש, שיש לפרסם. וראיתי שוב בספר רבי' משה מיימון [הלכ' ת"ת פ"ו הי"ד] וז"ל המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי מנדין אותו. והש' יצילנו מכל עונש. תשובה. לעניין שאילתא דשאלנ' קדמיכון. הלא גבי ההיא דפ"ק דנדרים שהבאת דרב הונא דשמעא לההיא איתתא דאפקה שם שמים לבטלה, שמתה ושרא לה לאלתר בפניה. הרי מבאר שאין צריך לנהוג נידוי דקאמר לאלתר. עוד מפורש שם ש"מ תלת. ש"מ השומע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, וש"מ נדהו בפניו אין מתירו אלא בפניו, וש"מ אין בין נידוי להפרה כלום. ופי' המפרש שמותר להתיר לו מיד, מדהתיר לה לאלתר. הרי לך שלא נהגא נידוי. ולא דמי לקורא לחבירו עבד שהבאת, כ"א יחטא איש לרעהו וגו' [עי' ש"א ב'] ידעת שזה חומר בהונאת דברים שאפילו הקריב כל אילי נביות אינו נמחל לו עד יפייסנו, לכך אין להתיר עד יתרפס שפסלו. אך אם יחטא איש לאלקיו ופללו. ואין צורך להאריך כי זה ביאור מספיק, אין בין נידוי להפרה כלום. ואם צריך לנהוג נידוי יש ויש ואז היה בכל נידויין שבעולם ושלום.
